<h1>ראבי"ה סימן תקס"ב</h1>
<h2>דף ב.</h2>
נראה לי מה [שלא] נהגו לקרות מגילה ארבעה עשר וחמשה עשר בזמן הזה משום ספק, כדעבדינן תרי יומי במועד, משום דמספק סמכינן אהא דפרכינן במגילה אימר שיתסר ושיבסר, ומשני אמר קרא ולא יעבור, והכי נמי חמשה עשר לבני ארבעה עשר איכא משום ולא יעבור, שמראים שאינו עיקר קריאת ארבעה עשר אלא קריאת חמשה עשר, ואי ארבעה עשר נקבע בזמנו איכא בחמשה עשר משום ולא יעבור, ואף על פי שקראו כבר איכא איסור בעלמא משום בל תוסיף ולא יעבור. ואף על גב דהכא אי מתרמי ליה ציבורא אחרינא ליכא למימר זיל קרי דהא עבר זמן, איסורא מיהא איכא, דמכוין לקריאה. ותנאי לא שייך הכא. ואף על גב דגרסינן בפרק ראוהו בית דין [כ"ח ע"ב] אמר ליה אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה, פירוש כיון דמצות אין צריכות כונה, אמר ליה שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן, ופריך מכהן שעולה לדוכן שאי אפשר להוסיף, ומשני כיון דאילו איתרמי ליה ציבורא אחרינא כוליה יומא זמניה הוא, וכן מסקינן גבי בכור, משמע שלא בזמנו אינו [עובר], ומיהו נהי דמלקות ליכא איסורא בל תוסיף [איכא], והישן בדיעבד קאמר, מדלא קאמר מותר לישן. ואף על גב דפסקינן [סוכה מ"ז ע"א] הילכתא יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן, והיינו אפילו לכתחלה, התם איכא היכירא גדול(ה) דלא מברך [כ]בכל שבעת ימים, ולא הוי כמוסיף. והיינו טעמא דאמרינן בפרק לולב וערבה [מ"ח ע"א] דמוריד את הכלים אי נמי מדליק בה את הנר או פוחת בה ארבעה וכו' הא לן והא להו, דלכתחלה לא התירו אלא על ידי הכירא. ובקריאת מגילה אין הכירא. ותו דהכא בחמשה עשר אי מתרמי להו מוקפין זימנא הוא ואיכא בל תוסיף, ואף על פי שקרא כבר, כדאמרינן בפרק ראוהו בית דין [כ"ט ע"א] תני אהבה כל הברכות כולם אף על פי שיצא מוציא, ומסקנא דאפילו בברכות לחם של מצה כיון דחובה הוא ובקידושא נמי מפיק. והא דעבדינן תרי ימים טובים, היינו כי היכי דלא ליתי לידי איסור מלאכה דאורייתא. תדע דהא אפילו לדבקיאי בקביעא דירחא אמרינן בהלכה ראשונה במסכת ביצה [ד' ע"ב] דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם זימנין דגזרי שמדא ואתי לאקלקולי, וכי נהוג משום דלא ליתי לידי קילקול איסור דאורייתא, אבל בקריית המגילה לא נהיג, כדפרישית. מיהו תמיהני דגרסינן [ה' ע"ב] דחזקיהו קרי מגילתא בארביסר ובחמיסר מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון או לא, ומה לי הך ספיקא ומה לי הך ספיקא. ובדוחק יש לחלק בינייהו, והלכה רופפות אמרינן בירושלמי [פאה פ"ז ה"ו] דסמכינן אמנהג.
<h2>דף ה:</h2>
נראה לי מה [שלא] נהגו לקרות מגילה ארבעה עשר וחמשה עשר בזמן הזה משום ספק, כדעבדינן תרי יומי במועד, משום דמספק סמכינן אהא דפרכינן במגילה אימר שיתסר ושיבסר, ומשני אמר קרא ולא יעבור, והכי נמי חמשה עשר לבני ארבעה עשר איכא משום ולא יעבור, שמראים שאינו עיקר קריאת ארבעה עשר אלא קריאת חמשה עשר, ואי ארבעה עשר נקבע בזמנו איכא בחמשה עשר משום ולא יעבור, ואף על פי שקראו כבר איכא איסור בעלמא משום בל תוסיף ולא יעבור. ואף על גב דהכא אי מתרמי ליה ציבורא אחרינא ליכא למימר זיל קרי דהא עבר זמן, איסורא מיהא איכא, דמכוין לקריאה. ותנאי לא שייך הכא. ואף על גב דגרסינן בפרק ראוהו בית דין [כ"ח ע"ב] אמר ליה אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה, פירוש כיון דמצות אין צריכות כונה, אמר ליה שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן, ופריך מכהן שעולה לדוכן שאי אפשר להוסיף, ומשני כיון דאילו איתרמי ליה ציבורא אחרינא כוליה יומא זמניה הוא, וכן מסקינן גבי בכור, משמע שלא בזמנו אינו [עובר], ומיהו נהי דמלקות ליכא איסורא בל תוסיף [איכא], והישן בדיעבד קאמר, מדלא קאמר מותר לישן. ואף על גב דפסקינן [סוכה מ"ז ע"א] הילכתא יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן, והיינו אפילו לכתחלה, התם איכא היכירא גדול(ה) דלא מברך [כ]בכל שבעת ימים, ולא הוי כמוסיף. והיינו טעמא דאמרינן בפרק לולב וערבה [מ"ח ע"א] דמוריד את הכלים אי נמי מדליק בה את הנר או פוחת בה ארבעה וכו' הא לן והא להו, דלכתחלה לא התירו אלא על ידי הכירא. ובקריאת מגילה אין הכירא. ותו דהכא בחמשה עשר אי מתרמי להו מוקפין זימנא הוא ואיכא בל תוסיף, ואף על פי שקרא כבר, כדאמרינן בפרק ראוהו בית דין [כ"ט ע"א] תני אהבה כל הברכות כולם אף על פי שיצא מוציא, ומסקנא דאפילו בברכות לחם של מצה כיון דחובה הוא ובקידושא נמי מפיק. והא דעבדינן תרי ימים טובים, היינו כי היכי דלא ליתי לידי איסור מלאכה דאורייתא. תדע דהא אפילו לדבקיאי בקביעא דירחא אמרינן בהלכה ראשונה במסכת ביצה [ד' ע"ב] דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם זימנין דגזרי שמדא ואתי לאקלקולי, וכי נהוג משום דלא ליתי לידי קילקול איסור דאורייתא, אבל בקריית המגילה לא נהיג, כדפרישית. מיהו תמיהני דגרסינן [ה' ע"ב] דחזקיהו קרי מגילתא בארביסר ובחמיסר מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון או לא, ומה לי הך ספיקא ומה לי הך ספיקא. ובדוחק יש לחלק בינייהו, והלכה רופפות אמרינן בירושלמי [פאה פ"ז ה"ו] דסמכינן אמנהג.
